התאחדות על ידי תורה
א. דובר כמה פעמים אודות ההשתדלות לאחד את כל בני ישראל - ובפרט שעל ידי זה מקרבים את הגאולה, מכיון שסיבת הגלות היא היפך הענין דאהבת ישראל[1].
ומהדרכים לזה: כאשר כל בני ישראל מתאחדים על ידי לימוד ענין אחד בתורה. דמכיון שבלימוד התורה נעשה "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו'"[2] בין שכלו של האדם והתורה, נמצא, שכאשר כמה וכמה מישראל לומדים ענין אחד בתורה, אזי נוסף על היחוד דכל אחד ואחד עם התורה, מתאחדים כולם זה בזה ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו", אחדות אמיתית ונצחית, שהרי "התורה היא נצחית"[3].
[וכל זה מלבד פשוטו של דבר, שכאשר כמה וכמה מישראל לומדים ענין אחד, מדברים ומפלפלים זה עם זה בלימוד התורה, ואף ש"אין דעותיהם שוות"[4]; הרי סוף סוף נעשה רגש של אהבה וקירוב ביניהם, כמאמר רז"ל[5] בפירוש הפסוק[6] "את והב בסופה": "שנעשים אוהבים זה את זה"].
וכיון שכל עניני בני ישראל ושלימותם שייכים ותלויים בתורה ושלימותה (ישראל מתקשרן באורייתא[7]) - יש להתאחד על ידי לימוד הכולל את התורה כולה.
ובענין זה יש מעלה מיוחדת בספר "משנה תורה" ("יד החזקה") להרמב"ם, ספר של "הלכות הלכות", ה"מקבץ לתורה שבעל פה כולה", וכל זה "בלשון ברורה ודרך קצרה"[8] ("לשון צח וקצר כלשון המשנה")[9], כידוע גודל הדיוק בלשונו[10] של הרמב"ם בספרו "יד החזקה" - וכתבו בלשון הקודש (דלא כשאר חיבוריו) - עד לדיוק באופן חלוקת ההלכות כו'[11].
הקפת התורה כולה
ועוד מעלה עיקרית בלימוד ספרו של הרמב"ם, בנוגע למצות לימוד וידיעת התורה כולה. ובהקדים:
במצות לימוד התורה כמה דרגות:
- "לימוד המביא לידי מעשה שהן הלכות הצריכות לכל אדם לידע אותן לקיים המצוות כהלכתן"[12].
- "לידע כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה", שבזה נכלל "כל התלמוד בבלי וירושלמי ומכילתא וספרא וספרי ותוספתות וכל המדרשים... ומדרשי רשב"י כו' לקיים מצות שמור תשמרון את כל המצוה וגו'"[13], כולל לימוד כל ההלכות, האגדה וסודות התורה כו'[14].
- מכיון שיש מעלה מיוחדת בלימוד הלכות התורה[15] - יש ללמוד[16] כל ההלכות שבתורה גם אלו שאין נוהגות וצריכות[17] (שהרי בזה אין חילוק בין הלכות הצריכות להלכות שאינן צריכות).
- לימוד מיוחד כדי לחקוק דברי תורה במוח הזכרון[18].
ובענין לימוד הלכות (דרגה השלישית) יש מעלה מיוחדת בספרו של הרמב"ם, מכיון שבו נתבארו הלכות התורה כולה[19] (מה שאין כן בספרי שאר הפוסקים, כמו הרי"ף וכיו"ב, וכן ה"שלחן ערוך", שבהם לא הובאו כמה וכמה מצוות, שאינן נוהגות בזמן הזה וכיוצא בזה). ונמצא, שעל ידי לימוד "משנה תורה" להרמב"ם מקיימים את המצוה דלימוד וידיעת הלכות התורה כולה בשלימותה[20].
ומפני טעמים הנ"ל (ועוד טעמים) - באתי בהצעה:
נוסף על השיעורים הקבועים בלימוד הש"ס (בבלי וירושלמי)[21], לימוד הלכות הצריכות למעשה, וכל שאר השיעורים בתורה כל חד וחד לפום שעורא דיליה - כדאי ונכון שכל אחד ואחד יקבל על עצמו (בלי נדר, כמובן) ללמוד שיעור קבוע בספר "משנה תורה" להרמב"ם. היינו, שיחלק את ספר הרמב"ם לשיעורים קבועים לכל יום ויום[22], כך שמידי יום ביומו ילמדו כולם שיעור אחד, עד לסיום כל ספר הרמב"ם - כולם ביום אחד[23].
קביעת שיעור יומי ללימוד הרמב"ם
ב. בנוגע לאופן החלוקה וקביעת השיעור היומי - הצעתי כדלקמן:
א) ההתחלה תהיה, כבכל עניני תורה ומצוות, באופן דזריזין מקדימין[24], ביום ראשון (הסמוך) פ' אמור, ז"ך בניסן [תשד"מ].
מובן ופשוט שהלימוד צריך להיות מתאים ככל האפשרי לרצון (המחבר) הרמב"ם, כולל כפי הסדר שקבע. ולכן, ביום הראשון ילמדו את הקדמת הרמב"ם, ובימים שלאחריו - מנין המצוות (מצוות עשה - ביום שני, ומצוות לא תעשה - ביום שלישי, ומנין המצוות על סדר הלכות הרמב"ם - ביום ד'), ובימים שלאחרי זה - ילמדו שלשה פרקים בכל יום, אשר אז יסיימו לימוד כל הספר ביום זכאי בנדון זה (או בסמיכות ממש לו) - יום הולדתו[25] של הרמב"ם, ערב פסח[26] הבעל"ט [תשמ"ה].
ומהנכון לעשות, כמנהג ישראל בכיו"ב, סיום ביחד עם סעודה (או התוועדות) לגמרה של (משנה) תורה[27] ברבים, ו"ברוב[28] עם הדרת מלך"[29].
(...)
ב) אלה שמפני סיבות קשה להם ללמוד שלשה פרקים בכל יום - ילמדו פרק אחד בכל יום, לאחרי לימוד ההקדמה ומנין המצוות כו' בימים הראשונים, בשיעורים קטנים יותר, לפי ערכם. כך שיסיימו את לימוד הספר כולו במשך שלש שנים, בחודש שבט תשמ"ז (שהרי שנת תשמ"ו היא שנת העיבור), ומה טוב שיעשו הסיום ברבים - ביומא דפגרא הסמוך לזמן סיום הלימוד.
ולהעיר משני המנהגים באופן השלמת התורה, תורה שבכתב - בשנה אחת, או בשלש שנים[30]. ומזה סמוכין בנוגע ל"משנה תורה" (משנה תורה שבכתב) דהרמב"ם.
ומזה סמוכין גם כן - אשר כשם ש"המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימים את התורה בשנה אחת"[31] - כדאי ונכון להשתדל להשלים את הלימוד ד"משנה תורה" בשנה אחת. ורק אלה שאי אפשר להם בכך - ישלימו את הלימוד בשלש שנים.
ג) מכיון שלימוד שלשה פרקים בכל יום אינו יכול להיות בעיון והעמקה כל כך - כדאי ונכון ביותר שאלה השייכים ללימוד באופן של עיון והעמקה כו', ילמדו על כל פנים הלכה אחת[32] (או פרט מסויים בהלכה זו) משיעור היומי בעיון והעמקה, לפי ערכם.
וזהו בהוספה על לימוד השיעור היומי כולו - שבו דוקא מעלת האחדות עם שאר הלומדים.
השיעור היומי - גם לנשים וקטנים
ג. כדי לאחד על ידי לימוד זה את כל ישראל, באופן ד"נצבים כולכם"[33] לפני השם, כולל "טפכם ונשיכם", "בנערינו ובזקנינו"[34] - כדאי ונכון שגם הנשים[35] והקטנים[36] ישתתפו בזה.
ואף שאינם שייכים ללימוד הספר "משנה תורה" - ילמדו מעין ספר זה, ספר המצוות להרמב"ם:
בהקדמתו לספר המצוות כותב הרמב"ם שספר זה מהווה "פתיחה" ו"הקדמה" לספר ה"יד", בו מונה ומבאר בקיצור את כל תרי"ג המצוות שנתבארו בארוכה ובפרטיות בספר ה"יד".
ולהעיר, שספר המצוות לא נכתב בלשון הקודש (כספר ה"יד"), כי אם בשפת המדינה, בלשון המורגל בזמנו בפי עמא דבר, ורק אחר כך תורגם ללשון הקודש על ידי ר' משה ב"ר שמואל אבן תיבון[37]. שמזה מובן, שהלימוד בספר זה שייך גם לאלה שאינם שייכים עדיין ללשון הקודש, קטנים בידיעה, כולל גם קטנים כפשוטם, קטנים בשנים (שיסבירו להם אופן המתאים לפי ערכם).
ולכן: אלה שאינם שייכים ללימוד ספר ה"יד" ילמדו ענינים אלה כפי שנתבארו (בקיצור) בספר המצוות להרמב"ם.
וכדי לאחד את כל הלומדים, הן אלה שילמדו ספר ה"יד", והן אלה שילמדו ספר המצוות - כדאי שהלימוד בספר המצוות יהיה במקביל ללימוד בספר ה"יד". כלומר, ללמוד בכל יום ויום את המצוות המבוארות בשיעור היומי דספר ה"יד" (ולא לפי הסדר בספר המצוות), כך שכולם ילמדו את אותן המצוות באותו פרק זמן: הגדולים - בספר ה"יד" (בארוכה), והקטנים - בספר המצוות (בקיצור).
מכיון שבימים הראשונים ילמדו את ההקדמה לספר ה"יד" (ומנין המצוות כו') - הנה במקביל לכך ילמדו בספר המצוות חלק מההקדמה לספר המצוות וחלק מי"ד השרשים אשר בהתחלתו, כל חד לפום שיעורא דיליה.
ובאותם ימים שהמצוות המקבילות להלכות שבספר ה"יד" מספרן מועט - יחזרו עוד הפעם על השיעור היומי בספר המצוות (המקביל לספר היד), ונוסף לזה ישלימו במשך כמה ימים את לימוד י"ד השרשים.
ד. בהאמור לעיל אודות ההשתתפות דנשים בלימוד הנ"ל - יש להעיר, שגם אצלן שייכים שני הטעמים דלעיל:
(א) מעלת האחדות: נשים חייבות במצות "ואהבת לרעך כמוך"[38] - כאנשים.
(ב) לימוד התורה: גם נשים חייבות בלימוד כל הלכות הצריכות להן[39], ומכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא" - יש לומר, שבזה נכללים גם כמה וכמה דינים דהלכות קרבנות וכיו"ב.
ובנוגע לשאר ההלכות שאינן צריכות להן - הרי אשה שלמדה הלכות אלו יש לה שכר[40].
ועל פי הפסק דין[41] שנשים מקיימות ומברכות גם על מצוות עשה שפטורות מהן, וכן נוהגות כולן במצוות מסויימות (שופר וכו') - יכולות לברך ברכת התורה על לימוד הלכות שאינן צריכות להן[42], במכל שכן וקל וחומר מברכת המצוות האלו, שהרי: (א) תלמוד תורה כנגד כולן[43], (ב) במתן תורה קדמה אמירת משה לנשים לדיבורו עם האנשים[44].
ועוד להעיר:
לכאורה צ"ע ממחז"ל דהמלמדה תורה שעל פה כאילו מלמדה כו'[45] - אבל מבואר הוא על אתר על פי הטעם "מפני שעל ידי זה נכנס בה ערמומית", ובלימוד הלכות פסוקות בלי טעמיהן - שזהו סגנון ספר היד וספר המצוות (כהדגשת הרמב"ם) - אין זה שייך כלל, והוי בנדון זה כדין תושב"כ.
ובדורות האחרונים פסק דין כל גדולי ישראל אשר עת לעשות להוי' כו', ועשו מעשה בפועל ויסדו בתי־ספר לבנות ללמדן תושב"כ והלכות הצריכות (כולל - ידיעת ה' ואהבתו ויראתו כו', דעות ישרות, תשובה - תוכן ספר המדע שב"יד").
ויתרה מזו - מעשה רב בהסכמת גדולי ישראל שנשים מלמדות בבתי"ס לבנים קטנים כולל הלכות ציצית[46] וכיו"ב.
(התוועדויות תשד"מ, ח"ג,
עמ' 1622 ואילך)
[1] יומא ט, ב.
[2] תניא פ"ה (ט, ב).
[3] תניא ריש פרק יז. וראה רמב"ם הל' יסודי התורה רפ"ט.
[4] ראה ברכות נח, רע"א. סנהדרין לח, א. ועוד.
[5] קידושין ל, ב.
[6] חוקת כא, יד.
[7] זהר ח"ג עג, א.
[8] לשון הרמב"ם בהקדמתו לספר היד.
[9] כסף משנה בהקדמה.
[10] ולהעיר מדרכו של הרמב"ם לדייק גם במספר - שהרי בהקדמתו מקדים למנות את מספר הספרים ("ארבעה עשר ספרים"), מספר ההלכות שבכל ספר וספר, מספר המצוות שבכל הלכה, ומספר ההלכות דכל הספרים ("כל ההלכות של ארבעה עשר ספרים אלו שמונים ושלש הלכות"). (...)
[11] ועד שלמדים מחלוקה זו בנוגע להלכה כו' (ראה לדוגמא - הל' תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פ"א קונטרס אחרון סק"א (ג, א (תתרז, א)) - וברמב"ם הוצאת פרנקל (ירושלים תשל"ה) תוקן פיסוק ההלכות ברמב"ם בכמה מקומות - ראה הקדמת המו"ל לס' זמנים 12, ב).
[12] הל' תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פ"ב ס"ט. וש"נ.
[13] שם פ"א ס"ד. רפ"ב. פ"ב ס"י. וש"נ. וראה רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ז-יב.
[14] פ"א ס"ד. פ"ב ס"ב. וש"נ. רמב"ם שם הי"ב.
[15] ראה מגילה כח, ב - ש"הלכות" (דוקא) נקראות "תגא וכתרה של תורה", ובהמשך לזה - "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום כו'". וראה אגרת הקדש סכ"ט.
[16] כמובן - זוהי דרגה שבין שתי הדרגות שלפניה.
[17] ראה סמ"ג בהקדמה למ"ע. ספר אור צדיקים שבהערה 19.
[18] ראה לקוטי תורה קדושים ל, ד. ושם, שבענין זה - מעלה מיוחדת בסדר קדשים.
[19] ראה ס' אור צדיקים (להר"מ פאפירש) סכ"ב אות יט: צריך אדם להשלים תרי"ג מצוות, במעשה בדיבור ובמחשבה, ולכן יש ללמוד יד הגדולה להרמב"ם כו' שיש בו ביאור תרי"ג. וראה גם הל' תלמוד תורה שם פ"ב סי"א.
[20] ואף שפסק אדמו"ר הזקן שיש ללמוד הלכות עם הטעמים - הרי בלימוד ספרו של הרמב"ם עסקינן, דסבר ליה שיכולים להורות גם בלא לימוד טעמי ההלכות, שלכן חיבר ספרו בלי נתינת טעמים להלכות כלל (ראה הל' תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן, רפ"ב בקונטרס אחרון).
[21] ראה חגיגה (י, א) "מש"ס לש"ס".
[22] הטעם לחלוקה באופן הנ"ל, ולא לחלק בין כמה וכמה אנשים, על דרך חלוקת הש"ס בין כמה וכמה אנשים (שנחשב כאילו כל אחד מהלומדים סיים את הש"ס כולו (ראה שו"ת נחלה לישראל ס"י אות ט"ז. ועוד. שדי חמד כללים מערכת מ כלל קצח בסופו. וראה לקוטי שיחות ח"י ע' 267 ובהערות שם. ועוד)) - כי
[נוסף לזה שבזה חסר הענין דאחדות ישראל ע"י לימוד כולם אותו ענין בתורה, וגם - אין קיום החיוב ללמוד כל הלכות שבתורה]:
ידוע כלל הרמב"ם בספרו יד החזקה (יד מלאכי כללי הרמב"ם אות ו'. כללי הרמב"ם שנדפסו בריש ס' היד. וש"נ). שסומך בהלכותיו המאוחרות על מה שכתב בהלכות הקודמות בספרו, ונפק"מ להלכה, שלפעמים לא פרט או כתב באופן מסויים כי סמך על מה שכתב לפני זה בספרו (...) ואם יחלקו הרמב"ם וכל אחד ילמוד רק חלק מהרמב"ם ולא על הסדר, אפשר להיות טעות בהבנת ההלכה כי לא למד הלכות שלפני זה, היפך הכוונה שכולם ילמדו הלכות בלא טעות (ולהעיר אשר ע"י טעות האחד - חסר בלימוד כל המשתתפים בלימודו).
מה שאין כן בש"ס, אף שבכלל יש טעם לסדר המסכתות כפי שנסדרו ע"י רבינו הקדוש (כמבואר גם בהקדמת הרמב"ם לפיהמ"ש), מכל מקום, בנוגע להלכה הרי "בתרי מסכתות אין סדר למשנה" (ב"ק קב, א. תוס' ריש מס' ב"מ. ועוד).
[23] ואף שבחלוקה באופן הנ"ל יש מקום לחשש שמפני ההתחייבות ללמוד שיעור קבוע בזמן מסויים יתכן שלפעמים יהיה הלימוד באופן שטחי - הרי בכגון דא ישנה הוראת כ"ק מורי וחמי אדמו"ר [הריי"צ] שחילק את ספר התניא לשיעורים קבועים לכל יום ויום (...).
ובפרט שיכולים למנוע חשש הנ"ל על ידי זה שכל אחד ואחד יתבונן שמכיון שלומד "תורת ה'", הרי אין זה מתאים שילמד באופן שטחי.
[24] פסחים ד, א. וש"נ. וראה אגרת הקדש סכ"א.
[25] להעיר ממארז"ל (שבת קה, א - ע"פ גירסת הע"י) ש"אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית", היינו, שהקב"ה הכניס את עצמותו (כביכול) בתורה (ראה לקוטי תורה שלח מח, סע"ד. אור התורה יתרו ע' תתקא ואילך), ולכן, ע"י לימוד התורה "אותי אתם לוקחים" (ויק"ר פ"ח, יב. וראה זהר ח"ב קכז, א. שם קמ, ב). ומכיון ש"צדיקים דומים לבוראם" (רות רבה פ"ד, ג. וראה ב"ר פס"ז, ח. במדב"ר פ"י, ה. אסת"ר פ"ו, ב), מובן שכן הוא גם בנוגע לספרו של הרמב"ם שהכניס את עצמותו (נפשו) בספרו, ונמצא, שע"י לימוד זה מתאחדים עם עצמות הרמב"ם (לא רק עם שכלו - כנ"ל ס"א), ולכן ישנה הדגשה ומעלה מיוחדת כאשר מסיימים את לימוד הרמב"ם ב(סמיכות ל)יום הולדתו.
[26] "נולד ערב פסח יום השבת שעה ושליש אחר חצי היום" (סדה"ד ד"א תתקכ"ז. מספר יוחסין מאמר ד' (דורות האחרונים)).
וי"ל הדיוק בזמן הולדתו (דבר שלא מצינו בשאר גדולי ישראל), שזהו בהתאם לתכלית הדיוק דהרמב"ם (בספרו יד החזקה) יותר משאר הפוסקים לפניו ולאחריו. - ולהעיר משבת (ל, סע"א) "כמלא נימא", ב"ב (טז, ב) מקדים רגע כו'.
[27] מדברי חז"ל על הפסוק (מלכים-א ג, טו) "ויעמוד (שלמה) לפני ארון ברית ה' וגו' ויעשה משתה וגו'" (שיר השירים רבה פ"א (א) ט. קהלת רבה רפ"א. ילקוט שמעוני מלכים רמז קעה). וראה להלכה רמ"א יו"ד סו"ס רמו (משבת קח, סע"א ואילך). ועד"ז ברמ"א או"ח סתקנ"א ס"י - לענין סיום מסכת. טור ורמ"א או"ח סתרס"ט ס"י - לענין סיום תורה שבכתב בשמחת תורה. ועד"ז י"ל בסיום "משנה תורה" (ראה לשון הרמב"ם בהקדמתו לספר בטעם לקריאת שם הספר) - ובערב פסח בפרט - סיום מסכת לבכורים.
[28] לשון הכתוב - משלי יד, כח. וראה אנציקלופדיה תלמודית בערכו. וש"נ.
[29] להעיר שכמה וכמה ממפרשי ספר הרמב"ם הכניסו בשם פירושם תיבת "מלך" (משנה למלך; שער המלך; יד המלך; ועוד).
[30] רמב"ם הל' תפילה רפי"ג. ממגילה כט, ב.
[31] רמב"ם שם.
[32] להעיר מהמדה שהתורה נדרשה בה: דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד - מלמד על הכלל כולו.
[33] נצבים כט, ט-י. וראה לקוטי תורה ר"פ נצבים.
[34] בא י, ט.
[35] ראה לקמן ס"ד.
[36] ואדרבה - מכיון ש"והשיב לב אבות על בנים", על ידי בנים (מלאכי ג, כד ובפרש"י), מובן, שהאחדות דקטנים פועלת ומוסיפה בהאחדות של הגדולים.
[37] ראה תשובת הרמב"ם לאביו דר' משה - ר' שמואל אבן תיבון (מתרגם ה"מורה נבוכים") - חלקה נדפס בהקדמת קאפח להוצאתו דמו"נ.
[38] קדושים יט, יח. יד הל' דעות פ"ו ה"ג. ספר המצוות מ"ע רו.
[39] הל' ת"ת לאדמו"ר הזקן ספ"א. וש"נ.
[40] רמב"ם הל' ת"ת ספ"א. הל' ת"ת לאדמו"ר הזקן שם. וש"נ.
[41] שו"ע אדמו"ר הזקן חאו"ח סי"ז ס"ג, וש"נ.
[42] ראה שו"ע אדמו"ר הזקן (חאו"ח סו"ס מז): "נשים מברכות ברכת התורה שהרי חייבות ללמוד מצוות שלהן" - שאז חייבות הן בברכת התורה (מפני שחייבות ללמוד מצות שלהן), ואין זה תלוי ברצונן, מה שאין כן בשאר הלכות התורה - הרי לימוד זה תלוי ברצונן, וכשלומדות - מברכות ברכת התורה (כבפנים).
[43] פאה פ"א מ"א. רמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"ג. הל' ת"ת לאדמו"ר הזקן. פ"ד ה"ב.
[44] מכילתא - הובא בפרש"י - עה"פ יתרו יט, ג. וראה שיחת אדמו"ר הריי"צ י"ב-כ אדר תרצ"ד לנשי ובנות ישראל בעת ביקורו בריגא (נדפסה בלקוטי דיבורים כרך ג' בסופו).
[45] הל' ת"ת לאדמו"ר הזקן ספ"א (מסוטה כ, א - במשנה. הל' ת"ת להרמב"ם ספ"א).
[46] ראה שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סי"ז ס"ג בסופו.
