ליום פטירתו כ"ד טבת

תתכונן לאירוע מכונן סיימנו את שני החלקים הראשונים של התפילה וכעת הגענו ל"מנה העיקרית" - קריאת שמע וברכותיה. בפסוקי דזמרה אנו עסוקים בבריאת העולמות יש מאין וביטולם אל ה'. לעולם לא נהיה מסוגלים להבין עד הסוף את הבריאה יש מאין, היא גדולה עלינו ונשאר לנו רק להתפעל ממנה ולהתלהב. בברכות קריאת שמע אנו עוסקים בדברים שיותר קשורים אלינו, ולכן אנחנו מסוגלים להתבונן יותר במהותם ולא להסתפק בהתלהבות ספונטנית. בתניא מבואר שברכות קריאת שמע הן המכינות אותנו לאמירה אמיתית, מקרב לב, של "שמע ישראל" ו"ואהבת". מכיוון שאהבת ה' צריכה להגיע ל"בכל לבבך - בשני יצריך" ולחדור גם ליצר הרע, תפקידה של הנפש האלוקית לעורר גם את הנפש הבהמית. לכן אנו עוסקים לפני קריאת שמע בשתי הברכות שמעוררות את שתי הנפשות, כפי שיתבאר להלן. עבודת התפילה מתמקדת ושואפת בעיקר להצליח ליצור בקרבנו אהבת ה' אמיתית בשעת קריאת שמע: "כי הנה עניין התפילה היא קיום המצות קריאת שמע - 'ואהבת', ועל דבר זה תקנו כל סדר התפילה קודם קריאת שמע" (האדמו"ר הזקן, תורה אור פרשת כי תשא). הפסגה הגבוהה של תפילת שמונה־עשרה היא השלב הגבוה בסולם התפילה ש"ראשו מגיע השמימה", אך היא איננה עיקר העבודה אלא סוג של תוצאה. המפגש הישיר עם ה' והדיבור איתו איננו חוויה של אהבה, כמו בקריאת שמע, אלא ביטול מוחלט ו'יראה עילאה', נוכח פני המלך. קריאת שמע דורשת עמל ועבודה רבה על־מנת לעורר את האהבה. ואילו על תפילת שמונה־עשרה נאמר בחסידות, שמי שעמל עד תפילת העמידה צריך בתחילתה לדומם מנוע, בבחינת "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". שרטטנו את המפה, וכעת הגיע הזמן להעמיק פנימה.

חלקו השני של התניא, שער היחוד והאמונה, עוסק בסוגיית אחדות ה'. עיון נכון בלשון אדמו"ר הזקן, לאור ביאורי הרבי זי"ע, מחדד את משמעות ביטול העולמות ביחס לאלוקות, ומגלה יסוד חדש הטמון בפירוש הבעש"ט המובא בפרק הראשון, עליו מבוסס הביאור כולו

הגאון רבי חיים מוולוז'ין, “אבי הישיבות הליטאיות" ובחיר תלמידי הגר"א, לא רק שלא הסכים לחתום על ה"חרם" שיצא כנגד החסידות - אלא אף הזדהה עם רבים מרעיונותיה, וכפי שמגלה עיון בספרו “נפש־החיים" - הוא הושפע עמוקות מספרי החסידות ובראשם: ספר התניא

אדמו"ר הזקן פעל דבר חדש: הוא גילה את אחדות ה' המוחלטת במציאות הבריאה עצמה. האחדות האלוקית נתבארה על־ידו בחכמה, בינה ודעת, בשכל האנושי. העובדה שה"יש", השכל, מסוגל להבין את אפסותו, את ה"אין", היא חידוש מופלא. זהו חיבור בין העדר־המציאות ובין המציאות, בין ה"אין" ובין ה"יש" • היכולת לחיבור מופלא זה, אינה נובעת רק מכוח הגאונות השכלית וכוח ההסברה המיוחד שהיו לאדמו"ר הזקן; הכוח לזה נובע מאור אלוקי מופלא שהאיר בנשמתו • על עבודתה המיוחדת של "נשמה חדשה"